השקעות הון סיכון כמעט תמיד מושכות משקיעים עם הבטחה לתשואות אסימטריות: חברה חזקה אחת יכולה לכסות עסקאות חלשות ולתת לתיק צמיחה משמעותית. אבל בדיוק בגלל האסימטריה הזו, הון סיכון לא יכול להיתפס כ"פשוט אלטרנטיבה רווחית יותר למכשירים קלאסיים". מדובר בקבוצת סיכון נפרדת, שבה ההסתברות לטעות גבוהה יותר, האופק ארוך יותר והנזילות נמוכה באופן ניכר מהשוק הציבורי.
הסיכון הראשון הוא הסיכון העסקי של החברה עצמה. בשלבים המוקדמים והבינוניים, סטארט-אפ עלול להיכשל בהתאמה לשוק המוצר, לא לבנות כלכלת יחידה בת קיימא, לא למשוך את הסיבוב הבא, או לאבד תחרות לשחקן חזק יותר. גם צוות איכותי ושוק חזק לא מבטיחים תוצאות. לכן, במיזם, משקיע קונה לא רק אינדיקטורים נוכחיים, אלא גם השערה לגבי צמיחה עתידית, וזה תמיד כרוך באי ודאות מוגברת.
החסם החשוב השני הוא סיכון הנזילות. בניגוד למניות הציבור, לא ניתן למכור נתח בחברה פרטית בכל עת במחיר השוק. היציאה תלויה לרוב בסבב הבא, בשוק המשני, רכישת מניות, מיזוגים ורכישות או הנפקה. אם חלון הנזילות משתנה, ההון עשוי להישאר קפוא יותר ממה שהמשקיע ציפה. לכן בעסקת מיזם יש צורך להבין מראש לא רק את עבודת הכניסה, אלא גם תרחישי יציאה אפשריים.
הסיכון השלישי הוא מבני. בשוק הפרטי, קריטי דרך איזה מכשיר נכנס המשקיע לעסקה: ישירות להון, דרך SPV, דרך שטר מובנה או דרך עיצוב פלטפורמה. הדבר משפיע על זכויות המשקיע, הליך חלוקת הכספים, הגנה משפטית, השלכות מס וגישה למידע. חברה מעניינת לא פחות יכולה להיות פרופיל סיכון שונה לחלוטין בהתאם למבנה העסקה.
יש גם סיכון שוק. גם חברות פרטיות חזקות רגישות למחזוריות: כאשר עלות ההון עולה, השוק הציבורי מתקן, והמשקיעים נעשים זהירים יותר, גם הערכות השוק הפרטי מתכווצות. זה משפיע על מכפילים, על העיתוי של הסיבוב הבא ועל עניין הקונים בשוק המשני. לכן, חשוב להעריך השקעה בסיכון לא רק "לפי ההיסטוריה של החברה", אלא גם לפי רגע השוק בו המשקיע נכנס.
ההנחה המעשית עבור המשקיע הפרטי היא פשוטה: עסקאות סיכון יכולות להיות חלק חזק מתיק, אבל רק אם רואים בהן קבוצת נכסים בסיכון גבוה, לטווח ארוך, סלקטיבית. לפני הכניסה, עליך לבדוק את ההיגיון העסקי, מבנה העסקה, זכויות המשקיעים, הערכת שווי ריאלית ותרחיש נזילות. אז המיזם מפסיק להיות הימור מופשט על הייפ והופך להחלטה מודעת במסגרת אסטרטגיית הפורטפוליו.